טכניקה מעורבת, ציור באקריליק על בד וג'סו, בשילוב טושים ועפרונות
פרויקט הגמר שלי נקרא זה תלוי כי תלוי על מה מסתכלים -
בחרתי לצייר על חולצות צבא מדי ב׳ בנושא מלחמה ולוחמים על שני צידי החולצה, למעשה אי אפשר לראות את שני צידי החולצה במקביל, מלפנים ומאחור, ומתוך כך בחרתי להביא במה להיבטים שונים שעלו במלחמה.
במהלך הבירורים שעשיתי עם חיילים כדי לחקור ולהבין תחושותיהם כלוחמים במלחמת חרבות ברזל, אחותי הלוחמת סיפרה לי על ״הבלדה לנעליים האדומות״, בלדה שמדברת על הרגע הזה של החייל כשהוא חוזר הבייתה מהצבא והוא עם נעליים מגולחצות ואף אחד מההאזרחים שרואים אותו בדרך לא יודע כמה בלויות ומלוכלכות הן היו לפני כמה שעות, ומה עבר על אותו חייל שנעל אותן.
זה גרם לי לרצות להציג רגעים שאולי ״נופלים בין הכיסאות״ או שאנחנו כאזרחים פשוט לא ערניים לשים לב אליהם בנוגע לחיילים ולרגשותיהם ולתחושות שהם חווים. על אף החוויות הכלליות שכולם חווים אנו עלולים לשכוח מהשוני שיש בכל אחד, ולכן כל חולצה משדרת משהו אחר ומוצגת בצורה אינדיבידואלית, אך בתוך הקבוצה - מה שאני מרגישה שחיילים חווים מהמערכת הצה״לית.
״הבלדה לנעליים האדומות״ הביאה אותי לצייר בפשטות- נעלי חי״ר אדומות מגולחצות בגב החולצה, המשדר נראות חיצונית, ובלב החולצה ציירתי את הנעלי חי״ר האדומות הבלויות של החייל.
בפרויקט שלי מותר לגעת ולמשש את הבד, ולא רק שמומלץ לעשות כן, אלא שישנן חולצות שאם לא תפתח אותם ותנסה לראות עוד, לא תיחשף לפרטים משמעותיים שבונים את הדימוי ומשפיעים על המסר.
.
חייל אחד שדיברתי איתו אמר ״אני מרגיש שחזרנו לשגרה אבל אנחנו לא באמת פה״
אמרה שהביאה אותי לצייר חולצה אחת שבה רואים מסיבה בצד החיצוני של החולצה עם זיקוקים והנאה, ובצד הפנימי של היצירה חייל עם נשק דרוך על הרצפה בבית ומחלון ביתו ניתן לראות את אותם זיקוקים באור אחר. אותו חייל גם לא נמצא באותה סצנה שכולם נמצאים בה וגם הוא נמצא במצב רגשי הפוך ממה שקורה בחוץ.
ביצירה שלי ציירתי כל מיני דברים שהם ״אבסורדים״
בחולצה נוספת בלב החולצה ציירתי את דוד שלי, אבנר כפיר חזי הי״ד, חלל צהל אשר נפל בלבנון לפני 27 שנים, כדי לייצג את שאיבדנו. לא רק ממלחמה זו, אלא מכל המלחמה שלנו על ארץ ישראל ועל הקיום בה.
בצד החיצוני של החולצה ציירתי חמגשיות אוכל שבתחילת הלחימה שלחנו לחיזוק לחיילים, יחד עם הברכה שיחזרו בשלום שילדים כותבים לחיילים.
בשם שחתם את הברכה הזו כתבתי את שמה של הבת זוג של אבנר - קרן - שהיו יחד באותה תקופה ותכננו להתחתן כשישתחרר - דבר שהם לא זכו לו כיוון שהוא נפל. קרן עד היום חלק ממשי במשפחה שלנו.
חולצה נוספת מתארת את האחדות בעם - רואים בית קברות ריק ודומם לעומת לוויה שבאו אליה אלפי אנשים. מיקום הנחת הדימוי החיצוני לעומת הדימוי שבלב החולצה מוסיף פרשנויות ליצירה. מה קרה קודם? מבחינת אחדותנו. ואיך אני משפיע על זה?
אני לא בטוחה אם אני מעבירה ביקורת בחלק מהחולצות, או משדרת חוזק - לדוגמא - ציירתי את חוף הים בהרצליה בשעת הנאה, לעומת חוף הים בעזה עם כיתוב ״מזל טוב חיימשלי מעזה״ שקיבלתי במהלך הלחימה מאילה בת דודה שלי הלוחמת.
״זה תלוי״ כי תלוי על מה מסתכלים - הדימוי נתון לפרשנות, חיובית או שלילית.
חייל מזדרז לצאת ללחימה בבוקר ה7.10 תוך כדי התארגנות, כאשר ברקע אימו בוכייה ודואגת, וחייל חוזר הבייתה לאחר תקופה מהלחימה ומתנפלים עליו בחיבוק.
חולצה המתארת את גבורתם של החיילים שלנו ואת משמעותה של המשפחה בחיי החייל.
ציירתי עוד חולצה שבה רואים ילדה שמישהו השכיב לישון במהלך הלחימה, שמחה ומאושרת עם הבובות שלה כשמנגד לזה רואים קבוצת לוחמים בתנועה כלשהי. יוצאים/נכנסים ללחימה. אחד מהם עלול להיות אבא שלה. מה תפקידנו כאימא שנשארת בבית? איך אנו משפיעות על השלווה של ילדנו?
כל חולצה מצויירת בשני הצדדים שלה. יש את הצד הפנימי של החולצה וזה ההיבט הנסתר של חיילים או של המלחמה ויש את הצד החיצוני שלה וזה ההיבט האזרחי.
כל חולצה מתארת משהו - יש חולצה שמתארת את הטראומה של החיילים, חולצה שמקרינה חוזק, חולצה שמקרינה את האחדות שנוצרה בעם בעקבות המלחמה.
ברמה הרחבה יותר, אי אפשר למעשה לראות את שני הדברים במקביל, גם את הלב וגם את הגב.
הציורים על החולצות מתארים את הלחימה בעזה מול החיים במרכז הארץ, הבילוי מול הלחימה.
הרבה דיסוננסים. זה נתון לפרשנות של הצופה אם יוצאים או נכנסים. החייל חושב על הסיטואציה כמהה אליה, זוכר אותה או איפה היה מעדיף להיות.
״הבלדה לנעלים האדומות" היא גורם משמעותי בבניית הפרוייקט שלי ואני מתייחסת לזה ביצירה.
במהלך העבודה על בניית הפרויקט חשבתי לעצמי: ׳חבל שאם לא היתה מלחמה כרגע, לא הייתי עושה פרויקט כזה׳. למה לא הייתי עושה את זה?
התחלתי לתהות מדוע זה ככה ועד כמה אנו יכולים להיות מנותקים מהמלחמה הקיומית שלנו בגלל הסחות דעת בתוך החברה.
לפני המלחמה כבר חשבתי על נושא ליברלי אחר והתחלתי לבנות את הפרוייקט, אך חודש לאחר שהמלחמה התחילה זרקתי אותו הצידה ולא הסכמתי להמשיך לעבוד עליו כי הרגשתי שיש משהו כל כך גדול שאנחנו מפספסים כעם בהסתכלות שלנו על חיילים - ולא רק במהלך מלחמה - ולכן רציתי להביא לזה במה באופן ספציפי.
בזכות הלוחמים אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שלנו.
שמי הדר חזי,אני תלמידת כיתה י״ב באולפנת הללי לאומנויות בגבעת וושינגטון, אני עומדת להתגייס ולהיות שותפה במלחמה הקיומית שלנו כיהודים בארץ ישראל.
מקווה שהצלחתי לגעת. מקווה שלא נישכח לעולם את הדברים החשובים.
דרושים ומכרזים